|
[א.] הלא אתה זוכרו מחוצות ירושלים. בהנץ החמה התפלל בהם. העלה את השחר עטוף טלית ועטור תפילין, עמד על אי התנועה, במעמד שוטר התנועה, וכיוון תנועת הרכב. תחת משרוקית שימש לו שופר, הדור היה. נאה היה, בעל זקן הרצל בתוספת פיאות. לפנות בוקר אין תנועה בירושלים. כיוון על אי הגאולה את תנועת הגאולה, פינה את הדרך למשיח שיבוא, היום מלאו עשר שנים למותו. קרס, כרע ונפל ברחוב ולא קם. זקן ורעב ימים. בטח בתשובתו שתגיעהו למאה ועשרים. חסרו לו עשרים ושמונה שנים. האשים את עצמו כי כפורק עול התורה רצח את אביו. פרויד הסכים עמו. העניש את אמו. אף זו לפי דוקטרינת פרויד. הניע את ראשו: הן. הן. ואם יאריך ימים סימן שעוונו נתכפר. היה גם רדוף פחד מוות, שלושים ושבע שנים ספר את רגעי חייו. ספורים הם אמר יום יום. לא הסכים לקנות בגד חדש, לשם מה? והיה הלא הדור שאין כמוהו. נכנע להידור וקנה. אם לא ראית אותו בעיניך לא תבין טעם צוואתו על תנועת התשובה, הסותרת דרכו הטרופה. ואולי היא תואמת לה. דעתו המשובשת שימשה לו שריון חיים וסגולה לאריכות ימים. קראת ודאי עליו בעתונים. אם לא - דפדף בעתונים ישנים עד למלחמת השיחרור ובעתונים אחרי ששת הימים. המעוניין יוכל לקרוא בארכיון הציוני את נאומיו בקונגרסים הציוניים ובוועד הפועל הציוני. ואם תרצה להתוודע לרוב פעולותיו אובייקטיווית, ולא באינטרפטציה של הספר הזה, על שלושת חלקיו, חקור בפרוטוקולים של הסוציאל דימוקראטים האוסטרים. בר פלוגתא לאוטו באואר היה, שבדומה לקרייסקי היום, התנכר לעמו. חפש בבתי המשפט בווינא ותקרא את דרך ניהולו את הסנגוריה שלו על פושעים פליליים. במשרדו תלוי היה שלט, באותיות זהב כתוב: כל פושעי וינה בואו אלי. כבר סיפרתי על כך פעמים אחדות בספר הזה. תלמיד היה לנתן בירנבאום בתקופתו הציונית ושוליה להרצל, כזכור. ואם מעט לך - שאל את נטורי קרתא ויגידוך. קודם מלחמת השיחרור נתגלגל אליהם כבעל תשובה. אני מזכירך: הוא ביקש לשמור על ירושלים שלא תהיה בינלאומית. ניסה להפסיק את הקרבות במחתה כאהרן הכהן הגדול, שהעמיד את המגיפה. חי בתוך הזרמים והלך כנגדם, חבק שני זרמים וחצה אותם, לדעתו חיפש את המקור שאבד לו. לסיכום: הפסיכיאטרים לא קבעו מפורשות או לא פירסמו את קביעתם אלו גורמים גרמו למחלתו של ד"ר יוליוס ריכטרמן, הוא ד"ר יואל שפטיה. הלא בדפים לאחור בספר הזה, תמצא השערות מהשערות שונות. זה סוף הספר והגורם אינו ידוע גם לבתו, הפרופ' אורנה שם בת הרים-ברגשטייגר. פרויד אמר לו כידיד - לא בחזקת רופא לחולה - כי גנב כסף מן הבית בנערותו וברח לווינה ללמוד ולא למד בסמינר לרבנים נאורים כפי ששאף אלא למד משפטים - הוא מגן על פושעים פליליים בהתלהבות; מזדהה עמם כדי להצדיק אותה גניבה שגנב בילדותו מאשים את החברה, שהיא יצרה את תת התרבות, את הפשע. לא העכבר גנב, גם לא החור. הקיר האטום של החברה לסבל אנושי. השלט במשרדו מוכיח. הדגש הוא על "כל פושעי" - סתם ולא פירש. ואילו יונג, כפסיכיאטור יעץ לו לשוב אל דתיותו, כי פשע באביו, בארכיטיפ, דיינה של למברג העיר, הדור הארבעה עשר לדייני העיר, דור אחר דור. הסטייה ממורשת אבות תסביכו. השאלה היא, אם נצרך לטיפול פסיכיאטרי, כי גאונותו פרצה פרצות בעצמה והתגרתה במחלת הרוח, או כותלי בית המשפט צרים היו עליו ועם הפושעים דיכא אותו. לא סבל פשע. בספר רשום נאום שנאם, כאילו הפשע הוא עולם עליון. זה היה מסווה. חטאיו ויסורי המצפון שלו ופציעתו במלחמת העולם הראשונה ושבייתו שנשבה ואיבוד הזכרון אינם אלא בלימה שעליה נתלים גורמי מחלתו. זכור לך ודאי, שעל הלם המלחמה, על הפציעה ועל השבי מיעט לדבר. ואת שגילה בצוואה לא לפרסום גילה. הוא לא נרפא. אך בתוך מחלתו היה בריא, לכן בכה כשאורנה כלאה אותו בימי התקפותיו במוסדות סגורים. היא אהבה אותו יתר על אהבת בת את אביה, והוא - אותה, סבר פרויד. אורנה שם טענה בצעירותה שהפסיכיאטריה אינה מקצוע ברפואה. אולם עתה, בזקנתה, עודנה דבקה באנאליזה שהיא עוברת, באחד הניתוקים שניתקה ממני, מביתי, בית המחבר, - אולי גם כי ביקרתי את האנאליזה שלה, - חלמתי חלום על אביה, שני חלומות, ומביאם בזה בקיצור: אני ומשפחתי גרים במלון או היינו בעלי המלון. השכרנו חדרים למשפחה שעלתה מארצות הברית. תמונת ראש המשפחה העולה מוכרת היתה לי ולא זכרתי את מקור ההכרות. לי, המחבר, היה חדר עבודה במלון. יצאתי מחדרי בנעל אחת ובגרב אחד. בא לקראתי ד"ר יואל שפטיה בטליתו ותפילין וציציותיו שוחקות עמו. רגזתי: גם חדר עבודתי הושכר, עם הספרים. "אני יעצתי לרעיתך שתשכיר לו את החדר שלך". - צחק וצחק והציציות עמו . "כי לא אמרת אחרי קדיש". אמרתי אחריו קדיש וגם שכרתי שכיר, שמא אחלה. "אתה זועק: הבו עולים! עולים! וחדר אינך מסכים להשכיר", זהו רבם הגדול של החסידים - הפרשים רוכבי רכב ברזל, טנקים מעופפים. הם פושטים על כל ארץ ישראל בסופה אש-דת-למו, והם על הגבולין. אתה כתבת נגדו. הוא לא רצה לעלות, חשש שלא יוכל לצאת מן הארץ לפי ההלכה. הבאתי לפניו את רבי עקיבא שאמר לו; "למד ממני עקיבא בן יוסף. בר כוכבא נועד להיות משיח, החכמים לא האמינו בו. לכן הפסידה הגאולה ואני-נביא שקר. צריך להאמין. לו האמינו היה הדור זוכה. על הר הבית לא היו מהלכים שועלים. ידעתי שסופו כורע, נופל. אבל אור גבורתו יצית דור גאולים. זה דורך, ואתה, רבם של חסידים ואנשי מעשה, מעכב את הגאולה, כי אינך עולה, עמך יעלה משיח. אתה או דומה לך משיח. למשיח מותר לצאת ולבוא, וכל מי שעובד למען הגאולה מותר לו לעלות, לצאת ולבוא. אני עקיבא בן יוסף, יצאתי מהארץ הקדושה ונדדתי מרחקים בכרכי הים, בגנזק, בגליה, באפרקי וערביא ולא חששתי". הרבי של חסידים רוכבי הרכב בעבים ועלי אדמות, רבי התנופה והמעש המפליאים, לא קיבל. נזדווג עמו, עם רבי עקיבא, הנשיא, רבן גמליאל, ואמר: "הפלגנו בספינה לרומי להשתדל למען עם ישראל ועמנו הזקנים. יצאנו מארץ הקודש למען ארץ הקודש". ולא קיבל. "דור דור ודורשיו", השיב. הטענתי את הרבי על ראשי ואת ביתו על כתפי ופרשתי ציציות שבע הטליתות, ורכבנו לארץ ישראל. ואתה מקפיד על שהשכירה לו חדר? "אשתך צדקת", "חדר העבודה שלי!" כשבאתי הביתה נותקו המדרגות ונתהווה פער ולא יכולתי להיכנס, פחדתי שמא אפול ואהרג. צחק ד"ר שפטיה: "אני ניתקתי. לא פרסמת צוואתי". הלילה חלמתי חלום נוסף: הלכתי לחנות לכלי כתיבה ולעתונים לקנות עתון, החנוונית - לילי, אשת הד"ר שפטיה, התופרת הקטנה, חוט שחור על שמלתה הלבנה וחוט בין שיניה והיא מתקנת את גרבי הקרוע שבו יצאתי בחלום הראשון מחדר עבודתי. "הוא לא יאהב לראות אותך קרוע גרב", אמרה גרמנית וינאית. "אל תשמע לאורנה. יולי בסדר". קניתי אצלה חלב, נכדי שתה ממנו והקיאו לתוך דלי בצורת מקרונים, "אין דבר. רק מעט הקיא", ניחמה את הילד. ניגשתי למשאבת מים שבכיכר על יד החנות. שאבתי מים לתוך דלי החלב. תור ארוך עמד, כבימי המצור על ירושלים במלחמת השיחרור. המים נפסקו. אנשי התור רוגזים. בפרוזדור ביתי עלתה המעלית ונתקלקלה. עליתי במדרגות ונשאתי את הדלי. המדרגה העליונה מנותקת. רעיתי הושיטה לי את ידה ליטול את הדלי ואת ידי כדי להעבירני על פני התהום. ד"ר שפטיה היה בין הפועלים המשפצים את הבית. צעיר היה, יפה, בלי זקן, גלוי ראש, כפי הצילומים שראיתים בווינה לפני היותו בעל תשובה. החריש. חשתי שזה הוא ניתקני מביתי. זכור לך שרעיתי היתה יראה מפניו, ביחוד בימי התקפותיו. אחרי שני החלומות אין מנוס אלא לפרסם עתה את צוואתו, בחלקה לפחות, - זה החלק המתמלא - מנותקת מעלילותיו הצרורות בדפים האלה, להזכירך שלא נשכח, גם בסוף הספר. ימים לפני מותו שלח את אורנה בתו לקרוא לי. פניו הזקנים וזקנו הלבן שנידלדל נהרו. חוטמו אדום היה. עיניו השחורות שכבדה ראייתן הזו, זאת לדעת, לאלה שהכירוהו במצבטי הזהב שלו, שהשליכום בעזרת המחבר לקברו הפתוח של ידידו-חתנו, ברגשטייגר, בעת הקבורה; ראה בהם אבות הפורענויות שבאו עליו. אורנה האלמנה, שלבשה שחורים, ניסתה למנוע באורח תמים, שאביה, הנישא על כסא, ישטה בבעלה המת, לא התכוון לשטות. המצבטיים הביאוהו להשכלה והוציאוהו בנערותו מן האמונה בבורא העולם וגזלו ממנו את ה"אני". המצבטיים היו לו כמסכה. היתה בו התעוררות מיוחדת בעת הצוואה, חיוך לן בין שפתיו הלבנות, הזקנות, חיוך נצחון, "אל תאמין באורנה. לפי מושגיה "הנאורים" אני חסר דעה. היא רופאה לילדים ולא לזקנים, אנו עם מיוחד, מסתורי-סוד הבריאה. ראה, היא מתייפה". "פאפה אינו רואה, איך הוא רואה?" "אני רואה כל צרכי. אני צלול כשם שהייתי צלול בנערותי, לפני חטאי הראשון. דעה לא חסרתי מימי. את ה"אני" איבדתי. אל תאבד את ה"אני". אתה שומע כתוב לעם ישראל שאיבד בגלות את ה"אני". אם אין לו "אני" איך הוא פונה אל ה"אנכי"? 'ואנכי עפר ואפר' לימדנו אברהם אבינו אנכי כנגד אנכי; משפלותו של האדם מתפלל אברהם על רשעי סדום. העז, כי היה לו "אני" של צדיק. בגולה אבד ה"אני", לכן הגיעתו השואה. בששת ימים שב ה"אני", בתנאי - שיחזור בתשובה. שיבה אל ה"אני" שיבה היא אל ה"אנכי", אתה מבין אותי. "קולו אנפף מזקנה מופלגת". רציתי להיות תמיד כמו: הקרייז רבינר הרמן הורביץ שהתהדר בצוויקר שלו, רציתי להיות כמו הרצל, רציתי להיות כמו נתן בירנבאום. לא הייתי כאחד מהם. לא הייתי פנוי להיות אני. חטאתי לאני שלי. האלקים שבמידותיו עלינו לדבוק בראנו ב"אני", זהו צלם אלקים - "אנכי" בראש עשרת הדברות, "אנכי" - בראשית העולם. את ה"אני" הלבישו בצל ושום. רק קליפות. אין להם גרעין וריחם - פוי. אפילו כשהצטרפתי לנטורי קרתא וגידפתי את הציונות לא הייתי אני. התבוללתי בהם. ההתבוללות מאפסת את האדם, את האומה. אפילו הגאון המתבולל אינו אלא כעלי בצל. כשאתה מקלף עלה אחרי עלה לא נשאר ולא כלום, כי אם חריפות המעלה דמעות מרות בעיניים. המתבולל פחדן הוא. סופו - כליה. דע לך: קיבלתי אות הצטיינות על שקלעתי בתותחי במצבור נשק האויב, כבשנו את המקום וראיתי חייל איטלקי יהודי מרוסק בפגזי. הטלית והתפילין שלמות היו. לקחתין כמלקוח. בשבי נגזלו ממני. אני יהודי הרגתי יהודי במלחמה לא לי. הדרים בחוץ לארץ נלחמים במלחמות לא להם ויהודים הורגים יהודים. למשל: ארצות הברית לוחמת ברוסיה. לא. ארגנטינה לוחמת בברזיל. נטורי קרתא אינם מבינים שאפילו כרתנו רגלי משיח כי צירפנו ל"אני" 'ואפסי עוד' ", הרי יש לו כנפיים והרגליים צומחות מחדש כשהוא עף אל הגאולה. בימי חורבן ובימות משיח מגייס השטן קנאים לקרב את החורבן ולרחק את הגאולה. נטורי קרתא הפונים אל שונאי העם, הם אויבי השם. קרת זרה הם נוטרים, קרת השטן. נוטר איבה לעמו נוטר כרם שאינו עושה ענבים, כי אם באושים. את לילי הצדקת קברתי בחלקתם ואני איקבר בחלקה שקניתי לי אצלם. זה עווני האחרון. זכיתי. הר הזיתים נגאל. אבל לא אשאיר אותה לבדה. אשכב על ידה במנוחה נכונה. היא ראויה, אברהם אבינו זכה ל"אני" שלו רק כאן. ה"אני" שב אלינו אחרי ששת הימים. ארץ ישראל היא "אני". אתה כתבת על הסניגוריה שלי על הקניין, הקניין ערך מקודש ביהדות. קונה שמים וארץ, העם קניין. התורה קניין, הארץ קניין. "אני" קניין. ראית אדם ללא קניין? סגולתו של עמך ישראל שלא איבד את אמונתו בקניינו - בארץ ישראל. אילו איבד - לא היתה לו תקנה. גם האלוקים - קניין, הבחורים קנו בדם ששת ימיהם את קניינם. ביום השביעי יבוא שילה. אם לא תבנו חומה כנגדו. אל תכניסו אבן זרה לתוך ההיכל". "פאפה, מספיק". "חסה עלי. חוששת שאתעייף אל דאגה. עכשיו, זה הרגע, חזרתי בתשובה שלמה. היום נולדתי. לך אמור לו "מזל טוב". שיבוא מיד בלי תנאים, בכל הדרכים. ירושלים פתחה את שעריה, גואל צדק יבוא בם". הסתכל בי זמן ממושך ועיניו כהות מראות, קימט את המצח המקומט, הצהוב: "בן גוריון צדק. צריך לנתץ את חומת ירושלים החוצצת בין הישן והחדש: יש לו חוש. משיח אינו מכיר את החומה הזאת. אסונה של ירושלים בימי קדם על שהקיפו אותה חומות. היו חייבים לבטוח בשם, אם יש חומות יש מה להרוס. אינן מועילות. מימיהן לא הועילו. ירושלים נחרבה. אתה יודע שתקעתי בראש השנה שחל בשבת. משה צבי סגל, חברך, תקע ביום הכיפורים. שנה קודם. לו הבכורה. הקפיד עליך על שגזלת ממנו את הבכורה. תקן. תקן. שלו תקיעה לאומית, שלי - משיחית. פסקתי אז והסתמכתי על האלפסי, שמותר לתקוע בשבת בראש השנה. התקיעה יוצאת הדופן היא כיום סגולה לבוא המשיח ולבניין בית קדשנו, בו, במקדש, נשוב לתקוע בשבת. היו פרעות אצל הכותל המערבי, בחודש אב, בתרפ"ט. המסבב מסיבות גרם שאותן פרעות יהיו ראשית צמיחת גאולתנו. מהן מוליכה הגאולה אל ששת הימים. אולם בתש"ח כשהעיר העתיקה נפלה בידי אויבינו ואחינו הלכו בשבי חשבתי שקלקלתי. עווני נפקד על האומה. דע לך: האומה בגלות אצל כל בניה, אצל כל בן ובן. כל יחיד בידו לגאול אותה, אל תקלקלו את ששת הימים. אל תהיה קלה בעיניך הגאולה בידי יחיד, באצבעותיו, באצבע שליד שמאל של וארשתיך, הגאולה, לי בצדק ובמשפט. והעיקר - באמונה וידעת את ה', בימי ההמתנה חשך עלי עולמי. יראתי את המלחמה, רצתי ברחובות וזעקתי - לא מלחמה! יראתי את הקרבנות. יראתי לאבד חיים צעירים. שרב יישפך דם ישראל? אולם בעצמותי הזקנות המתפוררות, חשתי את החירות, חירות הארץ. שוב עלתה לפני תקיעת השופר שלי אצל הכותל המערבי בראש השנה שחל בשבת. התקיעות תעו בחללה של הגאולה, עלו וירדו, הרעישו, כנראה עולמות, סיפרתי זאת לצעיר הזה עם המקטרת, הרופא, הכירורג הפלאסטי. הפרופיסור. כבר פרופיסור. ריפא פצעי במצח. נפצעתי מהדחפורים שדחפרו וחפרו ברחבת הכותל המערבי. החופרים חשבו שהם סתם חופרים, מרחיבים את דעת הכותל, משחררים אותו מן החנק שהבתים הזרים חנקוהו. את זוהמת השביה פינו. את הגלות שהכותל היה בה שרוי. העמיקו מעלותיו: שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'. לא ראית אותם במלאכת הקודש. אבק זוהמה חפרו ועלה אבק קודש מטוהר, שתיתי את האבק. בלעתי אותו. אבנים ניתזו בי. ענן כבוד ירד. עמוד הענן. הוא חפר עמם. הדחפורים רקדו ריקוד קדוש, לו ראית אותם במחולם. בנגיסה ובפליטה. כיוונתי והדרכתי. הם גרשוני. אני מפריע לגאולת הכותל. אתה שומע: אני מפריע ליישור ההדורים, ותרד עלי אבן כעיט על הפגרים ואשב אותה, כאברהם אבינו בברית בין הבתרים. ובא השמש. הדליקו זרקורים שיוכלו להמשיך לעבוד בעלטה שהעלה האבק והוריד הלילה ונפלה תרדמה עלי, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עלי. גם לבי נפל מחרדה. האמנם? התשועה הגדולה הזאת של שיחרור ארץ ישראל ושיחרור עיר הקודש אינה קץ סבלה של האומה? חרדת ההשמדה שהרעידה את העולם כולו בימי ההמתנה לא היתה הסוף? מי מחשיך? מי מקלקל את הנצחון המפואר? לא היה כמוהו בישראל כל הדורות. והנה בתוך העלטה תנור עשן ולפיד אש הגאולה והאבנים בתווך מתעופפות בתוך הלפיד, אבני התנור. ששת ימים! הגאולה מצריכה חירות. היא חייבת להבקיע את החשכה. רק בדור הרביעי ישובו הנה מן הגולה, כי לא שלם עוון האמורי עד הנה? יש כבר דור רביעי בארצות הברית. יכול לשוב הנה. העירוני מעלפוני כי היה פצע במצחי, אבן פגעה בי. ד"ר אבי רן ריפא אותו. שם נאמר: עוון האמורי. אנחנו אחראים גם לו? החשש שלי, שהכוונה היא לעווננו. חזרתי בתשובה שלמה. ואתה? ששה ימים לחמו הבחורים. החזירו עטרה ליושנה, - את ארץ ישראל ואת ירושלים. אל יחללו את היום השביעי. ישיבו את העם לארץ ולאלוקי עולם". "פאפה, מספיק. באמת. אתה חלש." "חסה עלי..." לא עברו אלא ימים מעטים ואורנה הודיעה לי שאביה נפטר ברחוב וביקשה ממני שאשתדל אצל המשטרה שתתיר לקבור אותו בלי שינותח. זה היה רצונו. רצונו כובד. צוואתו כאן אינה אלא קטע ממנה. רישומה לא פתר את חידת החלומות שחלמתי. עשר שנים לפטירתו. אורנה לא היתה בארץ, עלינו על קברו, אני ורעיתי. [ב.] אכן, בני אחיו של ברגשטייגר הנלהבים מהנוף, שבו עמד בית החולים, הצופה להר הבית, בין ארמון הנציב העליון וחוות הלימוד לנערות, שניהלה אותה רחל ינאית בן-צבי, הניעו אותה לפעולה. ביזמתם אספה שרידי החוקרים שעבדו במכון והיו חסידי שיטת תרזה. הם חוקרים נודעים. העריצו את ד"ר יואל שפטיה שעודד את תרזה ועמד על המשמר שלא תסטה בלחץ מן החוץ, אולם בנסיבות שנוצרו אחרי חורבן בית החולים פנו למקצועות מחקר אחרים - לצורך המדינה שהוקמה. הם בדעת הפרופ' יהוספוף, שאמר לפני שש שנים, שההמצאות החדשות שהטכנולוגיה המציאה מאמתות את תורת ד"ר תרזה בת הרים. לו היתה חיה וממשיכה ומדרבנת היו מרחיקים ומעמיקים לחקור. גלי הקול והצבעים משמשים היום אלמנטים רפואיים, והמוסיקה כמוסיקה מרפאה, בנפרד מעצמת הקול. הם, החוקרים, מוכנים להתחיל מחדש ולעניין צעירים במחקרם, אם יעמידו לרשותם את הכלים. "יאללה"! אורנה חיפשה אנשים שבילדותם נתרפאו בבית החולים ומצאה - נתרפאו לפי השיטה המיוחדת! ליצנים התלוצצו בדרך שיגרתם: למרות השיטות החדשות. לא הצליחו להרוס. האם מקרה הוא, שאחד מהם צייר, ועיקר הריפוי היה בצבעים, והוא צייר נודע? אורנה לא ידעה, האם מקרה הוא, שבנו של ציון, מי ששכב זמן ממושך בבית החולים, ציון הנודע לשמצה, הוא קבלן לבניין ויש לו בנים עשירים: אחד עסקן ציבור, מן המנהיגים של עדות המזרח, ואחד אספן פולקלור של עדתו? אורנה בשיתוף פעולה עם הפרופ' אבי רן יסדו אגודה להקמת בית החולים החדש. אורנה שינתה את שמה וייקרא בישראל אורנה והוסיפה שם לשמה שם. אורנה שם. "על קבר אמא קברתי את האריות שבי. בכל זאת חולמת להעלות עצמות של אמא שלי. היא שייכת לפה. שמה, בווינה, היא גלמודה". הוזמנתי להיות חבר האגודה, קיבלתי הזמנה בכתב לבוא להנחת אבן הפינה לכינון מחדש של בית החולים המיוחד לילדים. בערב ראש השנה באה הפרופ' אורנה שם לברכנו. לא הודיעה מראש שתבוא. צחוק שובבני על פניה. איני בטוח שהצחוק היה בריא כל כך. הזכיר את צחוקו של ד"ר יואל שפטיה, אביה. היא אימצה לה גם את שמה של תרזה - בת הרים. מנשה, אחי ירוחם, לא הוזמן. הוא לא בעניינים. לארנה-אורנה שם אין כל קשר עמו. בית החולים לא ייקרא עוד על שם ירוחם. הוא סיים את תפקידו. גם ביתן הזכרון לא ישוקם. המעיל, כד החלב, האופניים, נעלמו במלחמת השיחרור. הם לא ידברו אל לב איש. איש לא יזכור ולא ידע את הרומן ירוחם - תרזה, אם לא יצא לאור הספר הזה. שם בית החולים מגיע לתרזה ולא לבן דן. התקופה ההיא נסתיימה. גם שמו של ברגשטייגר יונצח, ושמו של אביה, ד"ר יואל שפטיה. יוקמו מחדש בית החולים על כל אגפיו, מכון המחקר, בית הספר - לפי מתכונתם הקודמת בתוספת חידושים בני זמננו, יוקם אגף הפונה אל הר הבית - למבוגרים. הצעתי למזג את שני השמות: בית חולים מיוחד לילדים על שם בן דן מיסודה של ד"ר תרזה בת הרים ולפי שיטתה, לא נתקבלה. כי אורנה שם דאגה כל כך לאביה הצעתי שבחלק החינוכי-השכלתי-תרבותי ילמדו שיעורי תורה. אולי ישובו בתשובה החולים הקטנים עם הגדולים. תוספת התורה תהיה לרוחו של בעל הצוואה. אורנה שם עיקמה את הפה. אמנם אבי ירוחם לימד תורה בבית החולים מאז ערך את סדר פסח בו וגם פאפה היה משתתף. לפי המחקרים של תרזה המוסיקה והצבעים ואפילו גלי הקול משפיעים טוב יותר על האורגניסם הרך של הילד מאשר על המבוגרים. הגוף הרך והנפש הצעירה פתוחים יותר לקליטת קולות וצבעים ונוטים ביתר קלות להשפעה. המבוגר סגור יתר. ויש דעה שלא בכל גיל רך ההשפעה מתקבלת. כי פחדו של הילד חוסם. הוא כמו חומה בצורה. היום יש שיטות שאפשר להתגבר על פחד ילדים ועל סגירות מבוגרים, שגופם ונפשם כבר נתבלו. קיבלתי דעתם של המחדשים והלוואי והבניין ייבנה כולו על אגפיו בלא הפסק. ואם הימים הללו מעלים קרבן את זכרו של ירוחם - הלא קרבנות רבים על מזבחם, הראשונים הם בנדבכים. במזבח עצמו. הם המזבח. הם המסד. ירוחם זה אני, אני ירוחם, סמלית. הוא חלק ממני. טלפנתי ליגור, למנשה אחיו, שיבוא. נעלב, לא הוזמן, אחרי מות תרזה ניתק כל קשר בינינו. הייתי פוגשו לעתים רחוקות. פגשתיו פעם - אחרי ששת הימים. מי לא בא אז ירושלימה. כתב לי גלויה שאתעניין בקברו של ירוחם, אחרי שיחרור הר הזיתים. איני זוכר אם זרדה ביקרה אצלו, בבואה ארצה. זרדה חידשה את קבר ירוחם. המצבה היתה במקומה, רק מנופצת. מנשה שמע לי. בא להנחת היסוד. עם בנו בא. שמו ירוחם. אלוף משנה בצבא הקבע. כבן שלושים ותשע - ארבעים. ואני לא הכרתיו. גם נכדה הביא עמו - רוחמה שמה. הכל מזכירים את ירוחם. יש לו זכר. לתרזה אין שם. מוצדק שבית החולים ייקרא על שמה. אחרי הנחת אבן הפינה נדדנו מקבר לקבר. פרופ' אורנה שם בת הרים (ברגשטייגר) ופרופ' אבי רן. לא. הוא ביקר רק בקברו של ד"ר יואל שפטיה, ושל ד"ר תרזה בת הרים. אותם כיבד מאד. לשאר הקברים אינו פנוי. הוא איש עסוק, אורנה שם חייכה. "אבי נשאר אבי". ביקרנו בקבר ירוחם ובקברי הוריו, לפי בקשתו של מנשה. אורנה שם הסכימה. כי העריכה אותם. להפתעת הכל שמורה קרן על שמם שייסדו בחייהם ובני רפאל ועזרא, שמרו עליה, ועתה תוקדש לחולים עניים. הקרן עשתה פירות. הון, איש לא התעניין. אבל עם הנחת היסוד נזכרו בקיומה. אנו בישרנו לקברים שהמלאכה מתחדשת. |
